בנשימת הבוקר הראשונה,
עוד לפני שנאמרות מילים,
האדם מרים את עיניו —
ושדה של שיבולים צומח עמו, כאילו בתשובה.
הן כמו תקוות, כמו בקשות,
כמו תפילה בגוף וברוח.
אין זו רק שדה של שיפון —
זהו סמל לפרי שהנשמה מבקשת להקריב לאלוהים:
פרי ראוי, טהור ואמיתי.
השמיים מעל השדה רכים,
כמו לב בתפילה,
וכל שיבולת היא כהבטחה —
שהיום לא יהיה ריק, אלא מלא משמעות.
"תפילת בוקר" איננה על בקשות,
אלא על המוכנות להיות שדה הנושא פרי
עבור מי שנתן חיים.
