המקדש איננו רק מקום לתפילה – הוא עד חי להיסטוריה של העם.
הוא ספג לתוכו את קולות הדורות – את אלה שבאו בהודיה ואת אלה שכופפו את ראשם בעצב.
קירותיו זוכרים את שירי הלוויים, את צחוקם של הילדים, את דמעות הפרידה ואת קרן התקווה שאינה כבה לעולם.

גם כאשר האבנים נפלו, רוח המקדש לא נעלמה – היא המשיכה לחיות בלב כל מי שמתפלל, שזוכר, שמאמין.
כי המקדש האמיתי איננו מבנה של אבן, אלא מקום מפגש בין הנשמה לבורא, מקום שבו הזמן נעלם והנוכחות האלוהית מורגשת.

בציור זה העבר והעתיד משתלבים זה בזה, ויוצרים דממה המלאה בכוח התפילה.
זהו סמל לכך שאור הנוכחות האלוהית לעולם לא כבה.