גבוה בהרי הדממה הזמן מאט לקצב הרוח.
שתי דמויות נוטות זו אל זו, נושאות עמן את שלוות השמים הפתוחים והמרחבים האינסופיים.
תלתליהן הזהובים לוכדים את האור – מזמור שקט של אמון ושלום.
היצירה מדברת על עוצמה עדינה ועל קשר ללא מילים –
חיבור שנולד מאדמת העולם,
שם האופק אוסף אל חיבוקו את הארץ והשמים.
