בשקט שבין הדורות,
במקום שבו הזמן עומד מלכת,
נשפך חלב מקנקן העבר —
לא כנוזל, אלא כטהרה, מסורת וזיכרון.
הכוס, שקופה ושברירית,
מקבלת את המתנה הזו
כפי שהנשמה מקבלת את התורה בשבועות.
הציור מתאר את הרגע שבו השמיים מתכופפים אל הארץ
כדי להעביר דבר מה שהוא נצחי:
אהבה, אמת, דאגה אימהית ומזון רוחני.
קנקן עתיק וכוס מודרנית
נעשים לסמלים של הדיאלוג הנצחי
בין האבות לבינינו.
כאן החלב איננו רק דימוי —
הוא תפילה הזורמת ללא מילים.
